<h1>העיטור — שער ראשון הכשר הבשר ח"ב</h1>
<h2>דף ח:</h2>
אר"י הטבח צריך שיהא לו ג' סכינין. א' ששוחט בו. וא' שחותך בו בשר. וא' שמחתך בו [וכו']. דכיון דאית ליה תרתי הכירא אית להו. ולא אתי לאחלופי. אבל אי עביד בשר ואח"כ עביד חלבים אתי לאחלופי. אבל הסכין ששוחט בו א"י לחתוך בו בשר שמא יפגום וישחט בפגומה. ומסת' מנקרי הבשר א"צ ב' סכינין לכתחלה. שאין מחתכין חלב שאסור מן התורה. אלא גוררין אותו בסכין. ואין בו דוחקא דסכינא בבשר ואעפ"י שבשמנונית גיד הנשה (אלא) [א"א] שאינו חותך ומנקר ישראל קדושים החמירו בו ולא החמירו בסכין. ואפילו אשתכח דאית ביה דוחקא דסכינא בדיעבד מותר בהדחה שהרי בכל ישראל מנהג להדיח בשר לקדירה וצריך שיהא לו ב' כלים א' שמדיח בו בשר וא' שמדיח בו חלבים ואמר אמימר לא נסחוף אינש כפלא עילוי בישרא דדילמא דאיב תרבא ובלע בישרא ומדקאמר וניעביד חד ולחתוך בשר ואח"כ חלבים ש"מ כשיבא בהמה אחרת סגי בקינוח או בהדחה כסכין טריפה ואם חתך בה בלא קינוח לא בעי קליפה.
<h2>דף נ.</h2>
ותניא [מ"ט ע"ב] את החלב המכסה את הקרב וגו' ר' ישמעאל אומר מה חלב המכסה את הקרב קרום נקלף ר"ע אומר תותב (קריר) [קרום] ונקלף ואמרינן דאקשתא כ"ע ל"פ דאסור כי פליגי דאייתרא. ובנוסחא דרש"י גרסינן א"ד. ולית בגמרא דילן. ואנן נהיגין איסורא בין דאקשתא בין דאייתרא כדמוכח בפסחים [נ"א ע"א] ועוד (דאמר) ר"נ דאמר חומצא מיתסר לא אזלא הכי.
<h2>דף נט.</h2>
ת"ר [עי' פסחים מ"ג ע"ב] כל אוכל חלב מן הבהמה אין לי אלא תמימים הראויין לקרב ע"ג המזבח בעלי מומין מנין ת"ל כל אוכל חלב, וחלב חיה אע"ג דחיה בכלל בהמה לסימנים [עי' חולין נ"ט ע"א] שא"ה דכתיב שור ועז וכשב וחלב חיה מותר. וסימני חיה להתיר חלבה פירשתי בחלק (רביעי) [חמישי].
<h2>דף צב:</h2>
גרסינן בפרק גיד הנשה ונוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר"מ ורי"א אינו נוהג בשליל וחלבו מותר. ואר"א א"ר אושיעא מחלוקת בבן ט' חי. והלך ר"מ לשיטתו ור"י לשיטתו. ובהאי פיסקא איכא פלוגתא בין רבוותא ורב אלפס פסק כר"י וחלבו וגידו אפילו מבן ט' חי מותר וניתר בשחיטת אמו ואין אותו ואת בנו נוהג בו ור"ח פסק כר"מ כדכתיב' במחוסר זמן והתם ברירנא סברא דידהו וסברא דידן.
אמר ר"א חוטין (שבלב) [שבחלב] ושבכוליא אסור ואין חייבין עליהן לובן כוליא רבא ממרטט ליה רב אשי גמים ליה ולא היה מדקדק בנטילתו ואמר אביי כוותיה דר"א מסתברא על הכליות אמר רחמנא ולא הכליות וכן פסקו הגאונים.
<h2>דף צג.</h2>
אמר ר' אבא אמר ר"י חלב שהבשר חופה אותו מותר דחלב שעל (הכליות) [הכסלים] אמר רחמנא ולא בתוך (הכליות) [הכסלים] ומסת' אע"ג דגבי גיד אמרינן גיד ולא קנוקנות ואפ"ה ישראל קדושים נהגו בו איסור מפני הגיד המחובר לו אבל בחלב שבתוך הכליות והכסלים לא נהגו בו איסור וחוטי חלב דטחלי ודכפלא (דאיסורא) [ודכולייתא אסירן] דאע"ג דרחמנא שרינהו דחלב אמר רחמנא ולא חוטין שעל הכסלים ולא בתוך הכסלים ואפ"ה אסור מדרבנן החמירו בכל החוטין משום חוטין של דם. ותרבא דתותי מתני אסור דאמר אביי בהמה בחייה פריקה מיפרקה וחלב שעל המסס ובית הכוסות אסור וזהו חלב שעל (הקיבה) [הקרב] ואר"י חוטין שבעוקץ אסורין ה' חוטין אית בהו בכפלא ג' מימינא וב' משמאלא תלתא מפצלי לתרי תרי ותרי מפצלי לתלתא תלתא נ"מ דאי שליף בחמימי משתלפי ואתי בתרי' ואי לא צריך לחטוטי בתרי' פירש"י ז"ל והן חוטין שבעוקץ ור"ח פירש חוטין שעל העוקץ הן חוטין של האליה ה' חוטי הוויין ג' משום תרבא ב' משום דמא ובעי למישלפינהו וה' קרמא הוי תלתא משום תרבא ותרי משום דמא [דטחלי] דכפלי ודכולייתא משום תרבא דביעי (ודמיזרקי) [ודמוקרא] משום דמא ודכוליא אית בי' תרי קרמי ועילאה אסור וחייבין עליו ותתאה אסור ואין חייבין עליו (ודמיזרקי) [ודמוקרא] נמי אית ביה תרי קרמא וכנגדן בבצים כדאיתא גבי קרום של מוח ולא חזי לרבוותא מידי ומסתב' לקרמי תתאי מותרת אלא שהחכם שכתב יסוד הניקור אסרה. אר"י בר אבא קרום שעל הטחול לא אסרה תורה אלא שעל הדד בלבד ושעל הטחול כולו אסור מדרבנן הלכך צריך לנקר הטחול מן הקרום ומן החוטין שבתוכו וזהו יסוד הניקור שחיבר הרב מא' מן המחברים [הועתק בטור סי' ס"ה] הנוקר את הבשר מתחיל בראש ומחתכו ומוציא המוח ומעביר הקרום שעליו ואח"כ מעביר הקרום שתחת המוח הדבוק בעצם ונוטל הלחיים. חותך בסכין תחת שרש הלשון ומוציא גיד אחד. ומחתך בצד ומוציא גיד (אחד) [אחר]. ומחתך בסכין תחת שרש הלשון ומוציא ממנו חוט של דם. ויורד משם לגרגרת למקום שחיטה ומוציא ב' גידין מצד זה סמוך לבשר וב' גידין מצד זה סמוך לבשר ואח"כ חותך את החזה לב' צדדין ומאותו בשר האדום הסמוך להחזה מוציא חוט של דם שאוחז בקצה החזה ועד קצהו וכן מן החזה השני. ונוטל הסכין ומחלק בין הכתף לגוף ונוטל את הזרוע ואת הכתף [בידו] ומתחיל בסכין בראש הכתף באמצעיתו ומחתך ומוציא גיד עב ומוליך הסכין ומחתך עד הזרוע ועד היד עד שימשוך כל הגיד שאוחז משפת הכתף הסמוך לשדרה עד קצות היד. וצריך לשקוע הסכין יפה עד שיעקור אותו גיד וחוטין הנמשכין ממנו מעיקרו ובשעה שהוא מחלק בין הכתף לגוף (ו)צריך לשקוע הסכין בשפת הכתף סמוך לשדרה ולעקור מקום שרש גיד שהזכרנו למעלה ששם השורש שלו. ומוציא מצד הכתף למעלה חוט א'. וכן לכתף השני נוטל (להגיד) [להיד] ומחתך בו בסכין ומוציא ממנו גיד [אחד] ואינו נמשך למעלה ומדתו כמדת היד ומחתך מצד היד ומוציא משם גיד א' שהוא סמוך לעצם היד ואח"כ מתחיל ממקום סיום הגיד שמוציא (ממנו) [מן] החזה ומקלף בידו אותו קרום שעל הכסל וכשמקלף נראין ראשי החוטין שיש (בבסל) [בכסל] והן ג' מימין וב' משמאל. ג' שבימין מתחלקין לב' ב' (וכן) שבשמאל לג' ג'. נוטל ראשי הגיד בידו וממשיך ונמשכין מאליהן בהיותן חם אבל בצונן צריך לפשפש אחריהן וגורר את חלב שתחת בשר המתנים ומקלפו יפה יפה משני צדי הבהמה. ואח"כ מעביר בשר המתנים שקורין בלעז לימפוני"ש ואינו ראוי אלא לצלי וגוררו משני צדדיו ואותו עצם דמתויך בנתיים מחתכו ומסיר כל הגבהות שישתווה עם הבשר כדי שלא ישתייר משרשי החוטין ובשר המתנים כלום וחוזר לבני מעים וממשיך (אותו) [אותן] ממקום שהם קבועים בו ומוציא ראשיהם של בני מעים באותו חלחולת המטונפת שקורין אותה בודי"ו קרשטיא"ן ומחתך אותו החלחולת המטונפת עם אמה מבני מעים ומשליך לפי שאינו ראוי לאכילה [אותו] מקום שהיא קבוע לבני מעים וקורין אותה כנתא ובלעז מנדילי"ד [בטור יבלו"ן] והוא אסור לבשל ומותר לצלי ונוטל הדרא דכנתא ומקלף קרום של חלב וכל החלב שעל הקבה ועל הכליות [בטור "ושל בית הכוסות"] ועל הובלילא הידוע דאוחפת [בטור "באלפחתא כך שמו בערבי"] עם קרום שיש עמו הכל מעבירין. ונוטל את הטחול ומקלף מעליו קרום עם החלב שעליו ונוטל ראש הגיד שבתוך הטחול ומושך אותו ונמשכין עמו ג' חוטין שבתוכו [עי' בטור מה שהוסיף כאן ועי' בב"י]. ונוטל את הכוליא ומעביר החלב ומנקרו יפה יפה ונוטל את הסכין ומחתך ומעביר קרום החלב שיש עליהן על כל אחת ואחת ומחתך בתוך הכוליא ועוקר אותו שורש של גיד מתוך הכוליא. כמו שהוא עם קצותיו הנראין מבחוץ וכן הכוליא השנית. ונוטל את הביצים ומעביר קרום שעליהן וממשיך את החלחולת וקולף את הקרום של חלב [עי' בטור שנוסף כאן עוד שורה ועי' בב"י] הסמוך לחלחולת מכל צדדיו מעיקר האליה עד מקום שעקר ממנו בשר המתנים שהזכרנו למעלה עם כל אותו חוט המעורב עם אותו חלב עד שמתנקר יפה מקום שהחלחולת קבוע בו מחלב וחוטין וכל דבר. ונוטל הסכין וחותך באליה ומוציא ממנו חוט שמתחלק לשנים וממשיך החוט מעיקר האליה עד קצותיו מאותן הפנים המביטין אל ירכי הבהמה ואח"כ נוטל הסכין ומגרר מאותן הפנים גופן חומרין שקורין אותן בערבי עיק"ר מן העצמות וגורר יפה יפה עד שישתווה מקום גבהות החומרין [עי' בטור שנוסף כאן עוד שורה] פוסק ירך האחד ומפסקו בסכין מקום שיש הזכרות (ו)בעצם שבו גיד הנשה. (וחותם) [וחותך] הזכרות והנקבות ומשליכין מהבשר שבצדדין נוקרו יפה יפה מכל מיני חוטין וחלב שבו [ו]מן אותו (חטאתי) [חנותא] שקורין ארדיל"א ומן גיד הנשה ששם בעצם האמצעי והחוטין והחלב ניכרין בו. וא"א לומר אלא בראיות עין ואח"כ נוטל [העצם] האמצעי שפסק הזכרות מקצתו ונוקר מיני החלב ומיני החוטין ממנו וחותך בסכין גדול הקצה השני שהוא סמוך לעצם של ירך שפסק ממנו ונמצא אותו עצם האמצעי מחותך מב' צדדין. ואף אותו העצם שהוא סמוך חותך בסכין גדול אותו מקום הסמוך לעצם זה שהזכרנו ומפשפש אחר חוטין קטנים וחתיכות קטנות של חלב ששם. ומעביר אותו גיד אחד הנמשך מקצות עצם האמצעי עד קצות (השני) [השוק והוא] הנראה לעינים וא"א [לפרש] בכתב יותר מכאן. וכן לירך השני. וכל גידין שבירך אסורין בין צלויין בין מבושלין. (ומנקר אותו) [עד שמנקר אותם יפה] יפה ומוציא כל החוטין וכל החלב שבתוך הירך שהכל חלב הוא ואח"כ אוכל אותו צלוי ומבושל והגידין שתחת הכתף [והיד] אם צולה (אותה כשרה) [אותם כשרים] באכילה שהן צומקין באור וכן הלכתא. ושדר ה"ר עמרם ז"ל אין שינוי בין גיד הנשה ושמנו וישראל קדושים עשאוהו כגיד הנשה לכל דבר. וחיה ובהמה אסרו שמנו כגיד הנשה וזה החכם החמיר והמחמיר תע"ב.
וחלב המכסה את הקרב הוא שקורין בלעז טיל"א ואת כל החלב אשר על הקרב זהו חלב שעל הדקין [מ"ט ע"ב] והיינו דאמר ר"י ריש מעיא באמתא בעי גרירה וקרום שעל הטחול אסור משום חלב שעל הקיבה [יש מגיהין "חלב הקרב"] ואר"י א"ש תרבא דקליבוסתא אסור וזהו חלב שעל הכסלים והעצם שנקרא קליבוסתא ונקרא בוקי דאטמי היכא דליבק [י"ג "דליבן"] אטמאתא ואינו על ממש אלא סמוך לכסלים חלב שעל הכליות תרבא דאטותא.
<h2>דף צג:</h2>
אתמר טבח שנמצא אחריו חלב ר' יהודא אומר כשעורה רי"א בכזית ואמר ר"פ ול"פ כאן להלקותו וכאן לעברו. ואמר מר זוטרא כשעורה במקום אחד. כזית אפילו בג' מקומות מדלא קאמר מר זוטרא אמר ש"מ דלא פליג ואית מ"ד מר זוטרא פליג. וקאמר בלעברו פליגי. ומש"ה פסיק הלכתא כר"פ. ואמר הלכתא להלקותו בכזית. ולעברו אפילו בכשעורה.
<h2>דף צז.</h2>
אמר רב (גיד) [גדי] שצלאו בחלבו אסור לאכול אפילו מראש אזנו ודווקא שמן אבל כחוש קולף עד שמגיע לחלבו דכחוש לא מפעפע כדאיתא בגיד הנשה אית דמפרשי חלב כחוש דמותר דמועט הוא ובטל בס' והכין פסק רב אלפס ז"ל ואיכא לעיוני דאפילו כחוש אסור דהא ר"ה בר יהודה פליג ואמר כוליא בחלבו הוה [וכו'] ואתו ושייליה לר' יוחנן ואמר ליטעמיה קפילא ש"מ חלב בבשר בטל בס' והלכתא מנקר הבשר צריך לנקר יפה יפה ואם נשתייר משהו בשוגג נתבטל לד"ה בס' וכל (בני) [כלי] ישראל בחזקת היתר עומד ומותר לכתחלה. והרב המחבר ז"ל צווה להרחיק מכל (בני) [כלי] ישראל שאינו מדקדק באיסור משהו בין בחלב בין בדם (ומסתמא) [ומסתברא] שהחמיר עליהן שלא לצורך. ההיא כזיתא [צ"ח ע"א] תרבא דנפל לדיקולא כו'.
